שלושה ימים אחרי הדייט, עדין שתיקה מטרידה, שתיקה מתריסה שבה אני מחזיקה את עצמי לא לשאול מה נשמע, ואז אחרי שכבר נראה לי שהוא נמוג אל תוך תהומות הנשייה הוא פתאום מסמס. לגמרי עניני וכמו מעדכן. פגשתי מישהי. נראה לי שיש בינינו התחלה של אהבה. מתנצל שלא הייתי זמין. קראתי את הטקסט שלו שוב ושוב ושוב. לרגע לא הבנתי בכלל את המילים שלו. נשמתי עמוק, ואחרי רגע, מחקתי את ההתכתבויות שלנו. לא עניתי. באותו הרגע לא הרגשתי חזקה בכלל. הרגשתי פשוט עייפה.
בערב, אחרי שאני חוזרת מרוסקת ומותשת מהעבודה, אני נכנסת לג'יי דייט. לפעמים מתחילה שיחה מגניבה, לפעמים נוצר חיבור. לפעמים זה מסקרן. עוד לא פגשתי אף אחד מהאתר, בטח לא מאז הפרידה מהשף, זה מתיש ותובעני, אבל לאחרונה אני מרגישה מוכנה. בא לי לברוא את עצמי מחדש לרגע מול עינים זרות. לצייר דמות שמוציאה לאור חלקים לבחירתה.
אני מתכתבת עכשיו עם נמרוד, סטודנט לפילוסופיה תואר שני. בחור שהוא פצצה של אנרגיה והומור ציני מושחז, מזכיר לי בהוויה את הכובען מארץ הפלאות, מבריק ומשוגע. מההתחלה הוא היה ישיר וסקרן, שואל שאלות נוקבות, משתף בגילוי לב, זה היה מבהיל ושונה גם יחד.
הלו"זים שלנו לא מסתנכרים בשום צורה ואנחנו מתקשים לקבוע זמן למפגש ממשי. הוא עמוס, אני עובדת, הוא כותב תזה, אני מטפלת. אנחנו מתכתבים ומדברים בטלפון וקובעים להפגש. וקובעים רחוק. ואז מתבטל ואז קובעים שוב ומתפקשש, ופתאום זה מצליח. נפגשים. הולכים ללילי רוז. מתיישבים בפינה ומשהו בי נושם לרווחה. הוא מוצא חן בעיני. הוא גבוה ממני, שיער ארוך ופרוע, מלא תלתלים, חיוך ענק. ילדי. חכם. יהיר.
מדברים, שותים, הוא משחק לי באצבעות של הידיים ואז הוא אומר בשיא הטבעיות אני מת לנשק אותך. אז אני מטה אליו את הראש, הוא מתקרב אלי עם השפתיים ואנחנו נפגשים מעל לשולחן לנשיקה נעימה בטעם ויסקי. נעים.אחרי שעתיים בערך, הוא מלווה אותי הביתה. מחזיק לי את היד ומלטף וזה מרגיש קרוב וטבעי. אני מתלבטת לרגע, אני יודעת שמעין בבית, שמחר יום עבודה, זה הולך להיות ערב קצר ארוך ועדין אני שואלת אותו אם בא לו לעלות. הוא מהנהן ועולה אחרי בהתלהבות. אני מראה לו את הדירה, יש לו סקרנות של ילד, פותח קופסאות, ספרים, ארונות, כל דבר מלהיב אותו. הוא מלא שאלות. כל מחשבה מעוררת אצלו מחשבה אחרת. השיחה איתו זה כמו הליכה איטית מדי ברחוב סואן. צריך להגביר את הקצב.
אנחנו עומדים במטבח, מול קופסאת תיונים, והוא מתבונן בסקרנות על כולם. בסוף הוא בוחר רנדומלית ואנחנו הולכים לחדר, עם כוסות תה ושוקולד. בחדר אני שמה דיסק של טורי אמוס וזה מרגיש לי קצת חזק מדי, אז אני מחליפה לקורין אלאל. הוא מסתכל על הכל, לא מחמיץ שום פריט בחדר, ואז מסתכל עלי, כמו רואה אותי לראשונה. הוא מתקרב אלי ומנשק אותי. הידיים שלו על פני, על צווארי על גבי, מלטפות ומחבקות בעדינות. אנחנו מדברים בשקט בין לבין נשיקה. אחרי שעה של הנאה איטית ושלווה שבה הוא מדבר על הלימודים שלו, על המחקר, על הדברים שמעניינים אותו ואני נים לא נים, נוכחת, מתפעלת, רואה את השפתיים שלו זזות וחושבת על הלילה המוזר הזה שמחבר בין שני אנשים חדשים, אני מחייכת אליו. נושמת. אני חושבת שכדי שנפרד לעת עתה. הוא מבין למה אני מתכוונת, נעמד לידי, כן, כבר מאוחר, הוא מחייך, מושיט לי יד, תלווי אותי לדלת? בטח אני נעמדת לידו. בואי נפגש שוב הוא מחייך עדין, היה לי ממש כייף. אני אשמח אני עונה בשקט. כמעט מופתעת מהפשטות של הדברים. הוא יוצא מהדירה ואני מחייכת לעצמי. הולכת לישון בתחושה של התרגשות.