11 שנה לרצח רבין. עצרת הזיכרון בכיכר רבין מרגישה לי כמו כנס מחזורים של כל שמאלני תל אביב. אני הולכת לעצרת עם סיון ופוגשת שם את אלון, אקס לרגע, מהעבר הלא רחוק, יצאנו לשבוע וקצת לפני חמש שנים. הכרנו כשלמדנו בב"ש. הוא למד ביולוגיה, אני למדתי עו"ס. שנינו הינו בשנה ב. עבדנו באותו פרויקט סטודנטים. היום הוא עובד בארגון מגזר שלישי להגנת הסביבה. חמוד, אידאולוג. בחור שמודע לעצמו, אבל עם שפת גוף מטעה. הראש תמיד נרכן הצידה כמו סוג של ביישנות, אבל בפועל, אני חושבת, שהוא יודע שהוא שווה. אני חושבת שמה שנעים בו יותר מהכל, ואולי גם מתעתע, זה החיבוק שלו, מהסוג החם והעוטף, כזה שנותן תחושה של הגנה אבל הוא נעלם רגע לפני שממש מתרפקים לתוכו.
לפני חמש שנים, כשרק הכרנו, עברו בערך 20 שניות מהרגע שקבענו לדרינק באיזה פאב סטודנאלי ועד לרגע שגלשנו למיטה. אז, עוד לא הבנתי שערבים מעולים כאלו, צריכים להיות סימן לבאות ולא חוויה של הכל או לא כלום. הכרות הבזק שלנו הפכה לזיקוק יומהולדת, אבל החיבה נשארה. במשך שנה נשארנו בקשר מקצועי, מדי פעם ישיבות צוות, כל מפגש הרגיש תמיד מלא מתח מיני, אבל בלי יכולת לממש. אלון כמו הוריד מסך. היה בלתי נגיש שם. אני זוכרת שיצא לנו לחזור פעם הביתה יחד ברכבת, שניה לפני סופשבוע אצל ההורים, שאלתי אותו איך זה שזה לא עובד לנו? כל פעם שאנחנו נפגשים ויש לנו יותר מדקה ורבע אינטראקציה זה מרגיש כמו שני מגנטים שלא מצליחים להיפרד, משיכה מטורפת, מתח מיני וטונה של תשוקה. משהו שאני יודעת שגם הוא מרגיש. הוא חייך. בהסכמה. ואז הוא כמו נשם לעצמו, סובב את כל הגוף אלי, הסתכל עלי, אבל באמת הסתכל. התקרב אלי, ועם המון חמלה, פגיעות ורוך, הוא אמר, את פשוט חזקה מדי.
החזקתי את הרגע הזה בראש שנים. חשבתי עליו. התאבססתי. נשמתי אותו שוב ושוב. מה זה אומר להיות חזקה מדי בשביל מישהו, ואיך זה מרגיש בשבילו להגיד לי את זה, האם זה לא אומר עליו שהוא חזק גם. חזק מספיק. להיות חזקה כמו מרגיש להיות אשמה במשהו שהוא לא נשי, את לא אמורה להיות חזקה מדי, את לא אמורה להנות ממין, את לא אמורה ליזום עם בנים, את אמורה להיות משהו אחר. משהו שאני לא יודעת להיות אותו.
ואז פתאום אחרי חמש שנים, שוב פגישה בכיכר. הוא לא השתנה בכלל. אותו חיוך, אותה הליכה נינוחה, אותו שיער שחור קצר, שממסגר את פניו, הגינס והטי שירט, אותו חיבוק נעים ומרגיע, באופן מפתיע הוא שואל אותי אם אני עדיין באותו נייד, אני עונה שכן, ואז הוא מציע שנפגש. סבבה אני עונה, תתקשר. באופן מפתיע, הוא אשכרה התקשר אחרי יומיים וקבענו לשבת לשתות.
נפגשנו בלילי רוז על אבן גבירול. הוא הזמין חצי בירה ואני הזמנתי יין לבן. דברנו על החיים, על עבודה, על מערכות יחסים. ספרתי לו שיצאתי מקשר שחשבתי שהוא משמעותי, והוא סיפר שכמעט עבר לגור עם מישהי וברגע האחרון הוא תפס רגלים קרות. דברנו כמו שתמיד זכרתי שאנחנו מדברים, כנות מוחלטת, קלילות לא מחייבת, כמו דיאלוג תמים של מתבגרים. מתחת לפני השטח כמו תמיד, אני מרגישה את אותה משיכה מרגשת ומהנה. אני מסיימת את היין לפניו והוא שואל אם בא לי צייסר, אני עונה למה לא ואנחנו שותים אחד כל אחד. אני ויסקי הוא טקילה. לחיים הוא אומר ומחייך. אנחנו שוקעים בנינוחות בכסאות הבר, עד כמה שמתאפשר ומשהו בתוכי נינוח ונעים. אני מרגישה מאוד נוכחת. פתאום העבר הגיוני, ושקט. כאילו כל דבר פשוט צריך את הרגע שמתאים לו. הרגל שלו נוגעת קלות ברגל שלי, וזה מחרמן ומרגיע בו זמנית. אני יודעת שהוא מודע לאפקט שלו עלי, ואין לי בעיה עם זה. זה אפילו גורם לי להרגיש עוד יותר נחשקת. כי הוא שם, כי הוא ממשיך את הקרבה בינינו. כי הוא יודע שזה ממיס אותי.
אנחנו יוצאים מהפאב כשהופך להיות צפוף מדי והוא שואל אותי אם אני רעבה. האמת שכן אני עונה. מה בא לך הוא שואל, אני חושבת שניה, ביחס למיקום שלנו, מה האפשרויות, תכלס הכי בא לי גוצ'ה. בוא נקנה קונוסים של שרימפס קלמארי ונשב בשדרה. מגניב הוא מחייך וכמו מושיט לי יד ללכת לצידו.
אנחנו חוצים את מרכז תל אביב מאבן גבירול לבן גוריון, הולכים צמוד במרכז השדרה. הלילה קריר ונעים. אנחנו שנינו מאוהבים בעיר, אנחנו מדברים על החיים בה, כמה זה שונה מב"ש, כמה זה המשך טבעי של התבגרות לצמוח בה. להתבגר. להתפתח. אנחנו עוצרים את השטף רק לרגע, כשהוא מזמין לנו קונוסים ואנחנו הולכים איתם לכיוון הים, עד שאנחנו מוצאים ספסל רייק ומתיישבים עליו. אנחנו ממשיכים לדבר. על הכל. אני מספרת לו שנולד לי עוד אחיין מאחותי, שאחי ויתר על הורות, שההורים שלי מזדקנים. אבא שלי בעיקר. הוא מתמודד כבר שנה עם סרטן וכולנו חסרי אונים ביחס ליכולת שלנו לעזור לו. הוא מספר על הגירושין של אחותו, על הרצון שלה לשמור על יציבות לבנים שלה מצד אחד והתשוקה לחיות זוגיות וקשרים חדשים מצד שני. הוא מתלבט איתי בעניני עבודה, לא יודע לאן להמשיך מהמקום שהוא נמצא בו, תמיד מרגיש לו שהוא צריך לתמרן העבודה שמרגשת אותו לפוליטיקה משרדית וזה מורכב בשבילו, אני משתפת אותו על הפרידה מהשף, הגעגוע לאהבה, על הרצון בקשר. ביציבות. הוא מסכים איתי. למרות שזה נשמע כבד, רוב השיחה קלילה ונעימה. משהו שמרגיש כמו בישול ביתי. מוכר ונינוח. פשוט.
ב1.00 הוא מלווה אותי הביתה ואנחנו נעצרים לרגע מהתנועה הזו כדי להגיד לילה טוב. הוא מתקרב באופן טבעי לנשק אותי, ואני שמחה שהוא עושה את הצעד הזה. אני שמחה אליו. העיתוי לא מפתיע. זה מרגיש טבעי. אנחנו נשענים על גדר האבן בכניסה לבניין שלי. מתחת לעץ התות שלי, כדי להתנשק עם כל הגוף. אני ערה לשמחה שלי. אני רוצה להיות קרובה אליו. אני רוצה לגעת בו. אני רוצה שהוא יגע בי. אני רוצה לא להפסיק להרגיש את האצבעות שלו בכל מקום ואת השפתיים שלו שלגמרי מכסות אותי. זה מרגיש קר ונעים וחם בבת אחת. עולים אליך? הוא שואל, מממממ, אני מתלבטת עם עצמי. בא לי להגיד לו כן. אני ממש ממש רוצה להגיד לו כן. אבל אני נעצרת. בוא ניקח את זה רגע לאט. הוא לא עונה, הוא מחייך. הוא מבין למה אני מתכוונת. הוא מנשק אותי שוב ברכות ובעדינות על השפתיים, ואז עוד נשיקה איטית ומלטפת על כל לחי ואז מתבונן בי בריכוז, מעביר אצבע עדינה על העין השלישית שלי והולך.