יום ראשון של שגרה עובר מהר, הכל בקצב אינטנסיבי, כאילו השבת העצימה אצל כולם שאלות, בקשות ומשימות. הכנתי לורד את הפלייר לקבוצה והפרסום ירד לגרפיקה. אין לי מושג איפה בתוך הלו"ז המוטרף שלי אני הולכת להכניס גם קבוצה. אני חושבת שזה הרגע הראשון שזזתי מהחדר ופתאום לראות עולם במסדרון גורם לי להרגיש רעב. ליאורה שאפשר לכוון שעון לפי הפעולות הקבועות שלה, נכנסת בעקבותיי למטבח. היא מכינה בקפידה את התה של השעה רבע לארבע, מוסיפה על צלחת כמה עוגיות קניות היטב ומתבוננת בי כרגיל, מכף רגל ועד ראש. אני בטוב, אני קורנת, משהו בפלונטר של חיי נפתח ואני מרגישה משוחררת, המשקפיים שלה יורדים כמעט עד קצה אפה ומבעד לעדשות היא שואלת, מה עשית? את מחויכת למדי מהבוקר, כן, אני עונה, אני בטוב. יופי היא עונה ומחייכת, אני שמחה. זה מאוד מחמיא לך. איך היה הסופשבוע שלך אני שואלת בחזרה, היה מצוין תודה, היא חוזרת לטון המאופק שלה, לשולחן שלה, לתנוחת עבודה, בלי להחסיר דקה מיותרת ואני נשארת לבד לרגע עם המחשבות שלי.
אני מחייכת לעצמי בנחת, למרות שבריר מחשבה מעיקה שצפה, קול ביקורתי חרד, את יודעת יעלה, סקס כזה, עוצמות כאלה של ריגוש, זה כמו סמים. אני נושכת את השפה, נאבקת בעננה הזו שרוצה לקחת ממני את השקט שלי ושוטפת שני תפוחים ירוקים לדרך. אין לי כוח לרדת למטה לקנות סנדוויץ, לא הספקתי להביא שום דבר משמעותי איתי בתיק. אני אוכל בבית.
התפוחים נחים על השיש, הטלפון רוטט, מיכלי שולחת לי טקסט. היא מזמינה אותי לחנוכת בית שלה ושל גידי. ברור שאני באה אני עונה מיד בלי לפתוח יומן. בחור לא מוכר נכנס למטבח, הי הוא אומר, אני יכול רגע להוציא את החלב. אני מופתעת מהמשפט שלו וקולטת שאני נשענת לגמרי על המקרר, אני מזדקפת במהירות, נבוכה, נעמדת ומצביעה בצורה פחות חיננית על המקרר. הדרך פנויה אני מאותת בצורה הכי מגושמת אפשרית.
הוא מחייך. רון, לקויות למידה, יעלה, אני עונה, מלגות אני ממשיכה. כותרות שהן שם קוד לתפקידים שלנו. הוא מחייך. את יושבת בחדר 5 עכשיו נכון? זה חדר עם מחשב? כן אני עונה, יש סיכוי שאני יכול להכנס לרגע למחשב? אני לוקחת את התפוחים בשתי ידיים, הנייד בכיס, אני סיימתי להיום, אתה יכול פשוט להשתלט על החדר. הוא מחייך בהקלה, וואו תודה, המחשב שלי שבק.
אנחנו הולכים יחד לאורך המסדרון, הוא לומד לתואר שני בהיסטוריה, גר במרכז תל אביב, קרוב לים, שואל עלי, על הסטודנטים שלי, אני מתארת את המדור שלנו, את העבודה שלי בליווי, הוא מקשיב ומחייך. הוא מאוד נעים. יש לו מן מנגינה נעימה בקול, וגם מבטא קל, הבגדים שלו כמו לא מגיעים מהתקופה הזו, משהו בשפת גוף מרגיש רחוק, הוא משתף שחי כמה שנים בתור ילד בפריז, רוב המשפחה שלו עדיין שם. נראה לי שגם הוא קצת עוד חווה את עצמו שם. או לפחות היה רוצה להיות. אני אוספת את החפצים שלי ואנחנו מחליפים עוד כמה מילים. אני יוצאת מהחדר, תוהה האם המבט שלו מלווה אותי אם זה הרגיש כאילו עבר בינינו משהו. אולי רק אצלי.