בוקר שבת הפוך. הכל איטי, המחשבה, ההליכה למטבח, ההכנה של הקפה. השקיעה לכורסא במרפסת. הרפרוף בין העיתונים לשבת. אני מתניעה לאט ונושמת. עשית משהו בשביל עצמך אתמול, את יוצאת מהאבל הזה סוף סוף. זה נותן לי קצת מוטיבציה לעשות עוד כל מיני דברים עם עצמי. בלי לחשוב יותר מדי, אני עולה על בגדי ספורט ונעלים, לוקחת אוזניות ומוסיקה ורצה עד הפארק. אני מגיעה בלי נשימה, מתיישבת מתחת לעץ ומסתכלת על המשפחות התל אביביות שהולכות עם עגלות וכלב ברצועה. הם נראים כל כך מאופסים. אני מרגישה כל כך אבודה. אני נושמת קצת. אני צמאה. אני מתמתחת קצת וחוזרת הביתה בריצה. בן התקשר כשלא היתי. מספר לא מזוהה על הצג. אני מתקשרת חזרה, אין תשובה. אחרי חצי שעה אסמס. הי, זה בן, מאתמול. בא לך להפגש. אני עונה בפשטות, כן. רוצה לבוא אלי? הוא עונה אחרי כמה דקות, אני אשמח, אבל אני רק חייב לשים את זה על השולחן, יצאתי מקשר של שנה, אני לא מחפש משהו רציני. אני קוראת את ההודעה ומחייכת. יצאתי מקשר של חצי שנה, גם אני לא. אני עונה. אז אני עדין מוזמן? בהודעה הבאה אני שולחת את הכתובת. אחרי כמה דקות הוא עונה, בא.
אני נכנסת למקלחת. הגוף הרגיש ערני ומותש מהריצה. אני נותנת למים לחמם אותי ולהרפות את כל השרירים שלי. אני נעמדת מול הראי, מגבת אחת מלופפת סביבי, אחרת סביב השיער. אני מסתכלת על הבבואה שלי. הלוואי והייתי יותר יפה. הלוואי והיופי שלי היה מרגיע אותי. מבטיח לי אושר. הלוואי והוא היה נותן לי יותר מרווח נשימה, להרגיש יותר אישה. אני נושמת ומחייכת לעצמי. כמו תרופה של ספר עידוד עצמי. את בסדר כמו שאת .מבט שני מרגיז אומר על מי את עובדת. הדיאלוג שלהם משעשע אותי. אני מורחת קרם ואיפור עדין מסביב לעין. ככה זה מספיק. לא צריך שום דבר יותר מזה. החדר שלי קצת מבולגן. אני אוספת עיתונים, מחליפה סדין, דיסק רגוע. אסף אמדורסקי, מנועים שקטים, ברקע. אני מתישבת במרפסת לחכות. כשהאינטרקום מצלצל אני עונה אוטומטית, קומה שניה, ומשאירה אחרי דלת פתוחה. אני נעמדת על סף החדר חסרת בטחון לרגע, מחכה לראות אותו נכנס.
אני מודעת לעצמי, למגע של הבגדים על העור, למבט שלו שעוד שניה ינוח עלי. לבשתי חולצה גברית דקה, מכופתרת ומכנסים צמודים מתחת. אני יחפה ואני אוהבת להרגיש את הרצפה נקייה וקרה מתחת לרגל. הוא נכנס כמה שניות אחר כך, הוא רואה אותי בדלת ומחייך. הוא סוגר אחריו את הדלת. אני נבוכה, מסמנת לו עם היד לנעול, והוא מבין מיד. אני נכנסת פנימה לחדר, והוא הולך אחרי למרפסת.
נראה לי ששנינו פתאום נבוכים. קצת שקט מדי, אבל גם דווקא די נעים. אנחנו לא מכירים בעצם. אני נושמת עמוק, מסתכלת עליו, בן בלי עבר, בלי הווה ובלי עתיד במרפסת שלי. הוא מחייך ושותק ואני שותקת גם. בא לך תה? הוא מהנהן ואני קמה להכין שתי כוסות.
אנחנו שותים ושותקים. אני מסתכלת עליו ואני חושבת על השף שלי. כמה קל היה איתו, מההתחלה. ועכשיו כאן מול בן, זה כמו להתחיל לדבר שפה חדשה. אני שכחתי איך מדברים אותה בכלל. הוא יפה, ועדין. בא לי שהוא ירצה אותי. בא לי להתכרבל בתוכו ולשמוע שאני יפה. שאני בטוחה בצד הגוף שלו. שאני נבוכה ולחוצה מהתחלות, שאני שכחתי איך מגשרים על הפערים המוזרים האלה באינטימיות, שאני כאן והראש שלי במיליון במקומות במקביל.
אצבעות הידיים שלו נחות על הברכיים, אולי הוא מזיע, אולי הוא מתרגש גם. האצבעות מטופפות בעצבנות ובעדינות, מחשבות ורגשות עוברות בינינו בלי שנדבר עוד ממש. זה כל כך ראשוני ואני כל כך לחוצה.
החוויה של המתח הזה, משרטט לי את הגוף. הנשימה שלי שונה מהנשימה שהיתה לי לפני שהוא נכנס לדירה. אני מתרגשת, המתח בבטן נבנה, הציפייה שלי מהולה בהתרגשות. ואז אנחנו מתחילים לדבר. מדברים על הכל אבל לא ממש. קצת שיחות על נסיעות, קצת על לימודים, מעט על עבודה. באיזשהו שלב הבנתי שהוא אגוז קשה. נוקשה. לא מחרדה אלא מאגו, כמו לא מסוגל להגיד אני זקוק, אני רוצה. זה החליף בתוכי את החרדה בחמלה. הנה משהו שאני יודעת לתקן. אני בוחרת להתקרב ולגשר על הפער בינינו. אני רוכנת לעברו, שואלת ברכות אם אני יכולה להתקרב. הוא מהנהן ומתרכז בי יותר. אני שואלת אם אני יכולה לגעת והוא מחייך ומהנהן שוב. אני מתמקמת בין רגליים שלו, הוא לוקח נשימה, כמו עוצם עיניו לרגע, מביט בי בסקרנות, ובהזמנה.
באור הרך של אחה"צ אני רואה את העור שלו, מקרוב, חלק ויפה. כמה הוא עדין, כמה האצבעות שלו נעימות, כמה הרגליים שלו ארוכות ובלתי נגמרות וכמה מרחק הן עושות בינינו. הוא מרים אצבע וכמו מסמן לי להתקרב עוד, בואי אלי הוא לחש. התקרבתי, מתיישרת בזהירות, מתקרבת לפנים שלו, לשפתיים, אבל לא גמרתי את המרחק הזה בינינו. רציתי שהוא יסגור עליו. שהוא יכנע לרצון שלו לגעת בי. הוא מלטף אותי בשתי ידיים, מחזיק את הראש בעדינות, מלטף כל צד, כל לחי, ובזהירות, מנשק אותי על השפתיים. בעדינות, חוקר את השפה העליונה, חוקר את השפה התחתונה, את הלשון והשפתיים ואז עם האגודל משרטט את קווי המתאר של השפתיים שלי. לאט לאט הוא מוריד את הלשון שלו לאורך הלסת שלי ולוחש לי באוזן, וואו כמה שאת סקסית. הגרון שלי כמו פולט גניחה של עונג ותשוקה, בבת אחת הרגשתי יפה וקלה וכל הגוף שלי פתאום הפך מודע לעד כמה אני רעבה. משכתי אותו לחדר, נשכבתי על המיטה בעודי מורידה חולצה, הוא נשכב מעלי, ואני מורידה את החולצה שלו ממנו. אני לא זוכרת מתי שאר הבגדים ירדו, אבל פתאום הכל התעצם, והכל היה גוף, רעב, מלא תשוקה. אני זוכרת את החוויה הזו של המשקל שלו עלי. מנשק אותי בעוצמה, מתחכך על הגוף שלי בתשוקה. מנשק ונושך בצוואר. אני כמו נזכרת כמה זה עושה לי טוב, ואני נאנקת מעונג ומכאב. הוא נאנח כשנשכתי לו בשפה, צעק ברכות כשהוא גמר וחייך ללא הפסקה מהרגע שהפסקנו לזוז.
בחושך שירד עלינו יכולתי לראות את החיוך שלו קורן ואת העונג שלנו מדביק. אחרי הזיון הראשון, שכבנו בשקט והתלטפנו. הבאתי למיטה את בקבוק השמן שנמצא בארון. התיישבתי עליו. הזרועות הארוכות שלו ליטפו לי את השוקיים בעוד הירכיים שלי חובקות את צידי גבו. הידיים שלי מורחות את השמן לכל אורך הגב ואנחנו בשקט. נושמים. תל אביב יוצאת מהשבת ואנחנו לא יוצאים מהמיטה. בכל תנועה שהידיים שלי עושות, הוא נושם עמוק יותר, כמעט נרדם. נמס לתוך המזרון. אני מתעוררת מחדש. הפנים שלי נרכנות לשלו, אני לוחשת לו באוזן, בא לי עוד. הוא צוחק, מסתובב על הגב, שם קונדום חדש ומושך אותי לשבת עליו, מורח שמן על החזה שלי, שם יד על כל שד, מלטף אותן בתנועות עגולות ורכות. אנחנו זזים לאט יותר, הזיון הזה מוקדש לעונג לא להשביע רעב, הכל הרבה יותר איטי. החוויה היא של התרכזות ומגע עדין. הגוף בגוף. העיניים שלי עצומות ואני לא מצליחה להפנים את הנוכחות שלו בתוכי. אני רוצה להסתכל עליו, להכיר אותו ואני לא יכולה. בלב שלי אני מתאבלת ובגוף שלי אני מתנקה. משחררת. נפרדת. ואנחנו גומרים ככה. כמעט בעצב. אני נשכבת לצידו ואנחנו נושמים. אינטימיות מהירה, נעימה ומפתיעה של שבת אחה"צ והאור כמעט נמוג.
הוא מתארגן ללכת. מחייך. מוודא שאני בטוב. אני שמה עלי חולצה גדולה, ובלי תחתונים אני מלווה אותו לדלת. אנחנו עומדים לרגע, מתבוננים זה בעיני זה, ואחרי שבריר שניה אני פשוט נעמדת על קצות אצבעותיי כדי לתת לו נשיקה. הוא מחייך אלי. אולי מופתע על הפשטות של הדברים. אני סוגרת אחריו את הדלת, נכנסת חזרה לחדר. מעין בטח תחזור עוד מעט מההורים, ובא לי להיות בשלווה הזו רק עוד קצת.