בסופשבוע, עינת וסיון גוררות אותי לשתות איתן. בתוכנית, להתלבש יפה, להרגיש נשית, למצוא מישהו שמוצא חן בעיני ולפלרטט קצת. הנה יש לך הזדמנות להפסיק לרחם על עצמי, וקצת להיזכר במה שמרגש ומלהיב אותך. אני שמה חצאית שחורה, גופיה עם פס תחרה דק מקדימה ונעלי עקב לא מאוד גבוהים. אני מחכה להן בעשר וחצי בדיוק בז'בוטינסקי פינת אבן גבירול והן מגיעות באוטו האדום של עינת, מרימות אותי לרגע, למרות שאני כל כך מרוקנת ועייפה.
אנחנו מחנות ברחוב צדדי שיוצא מבן יהודה ומתחילות לדלג בין כמה מקומות. הכל מרגיש מפוצץ וחנוק מדי. סיון מחליטה שנכנסות לבאק ראונד, ואנחנו נכנסות אחריה. מרוב שהייתי לא באיפוס, ובחוסר יכולת לנווט מחשבות, רגשות או תחושות, פשוט התיישבתי על הבר ביניהן וחיכיתי שמישהו יזמין לי קיר רויאל. רק אחרי 3 לגימות וצ'יסר יכולתי לנשום ולעכל. עוד חלק בפאזל של החיים ממשיכים. את הכוס השנייה כבר יכולתי להזמין לעצמי בקלות.
פתאום קלטתי שחזרתי למגרש. נכנסתי לזירה של גברים- נשים ואני מסתכלת מסביב. מתחילה לנשום ולדבר את המחשבות שלי. פיק אפ בר תל אביבי גנרי ודחוס. יום שישי בערב, במקום ללכת לבית הכנסת, כל הרווקים הרווקות של תל אביב נכנסים למקדש חיפוש אהבה חופשית. כמה עצוב שלא מחלקים כאן אהבה עצמית.
הכל מלא עשן, ומצב הרוח כאילו אקסטטי אבל זה מרגיש יותר מאני מאשר אותנטי. כל כך הרבה זמן היתי מחוץ ללופ שאני חווה את עצמי כמי שמתבוננת מבחוץ ולא מצליחה לחזור פנימה. במרכז קורים התרחשויות, ואני מופרדת במחיצת זכוכית אטומה ומרגישה בלתי נראית. פתאום אני קולטת כמה אני רעבה. כל הגברים בחדר נראים לי חמודים בטירוף ועם כולם הייתי שמחה לחזור הביתה. קול קטן בתוכי מרגיע, תנשמי אהובה, זאת רק ההתחלה.
בכוס השלישית, אני מרגישה שההגנות שלי מקולפות לגמרי. העור שלי חשוף וערום כמו הזרועות והצוואר שלי. אין בתוכי יותר שום שיח פנימי. אני מוצפת, הרעש, הכאוס נכנס למוח כמו הבזק מהפנט ומסנוור. פתאום נגלים מולי פנטזיות מלאות עולמות חדשים של אפשרויות ותקווה. אני מחייכת כי רק אני יודעת כמה הצפה אירוטית מתעוררת בתוכי, רק אני מבינה כמה הגוף נרעש.
אני מלווה את עינת לשירותים בקומה השנייה, כדי לזוז, לשנות נקודת מבט, לראות עוד אנשים חיים. לחפש את האחד שאין מאחוריו מבט חלול. אני מתבוננת בראי, גם אני לרגע מרגישה בעיני עצמי חלולה.
אני שמה מחדש ליפסטיק, בוחנת איזה תלתל סורר שלא ממש מצא את המקום שלו. ופשוט מנסה לנשום. המבט שלי מוסט הצידה כשבחור גבוה ויפה יוצא מהתא של הגברים. הוא שוטף ידיים, ואנחנו מוצאים את עצמנו אחד מול השני, מנסים לזוז כל פעם כדי לפנות לאחר מקום לעבור, אבל זה יוצא שכל פעם אנחנו פונים לאותו כיוון. אחרי שניים שלושה ניסיונות כושלים שנינו מתפקעים מצחוק. ככה מתחיל המשחק העדין של הפלירט, מיומנות ששכחתי שיש לי. היתי רדומה כל כך הרבה זמן, ואני מנסה לנער ממנה אבק, ולהפעיל אותה, בעדינות, כמו משק כנפיים של פרפר.
נעים מאוד, בן, נעים מאוד, יעלה. הוא גבוה, יפה, עור מעט כהה, פנים חלקות, לבוש יפה, גינס וחולצה מכופתרת עם צווארון סיני פתוח. שפת גוף של גבר לא מתאמץ, יש לו הליכה שקטה. משהו בלי ניסיון לאגו. לא מהסוג המתנפל. בגלל הגובה שלו זה הרגיש שהוא צריך לרכון ממש כדי להתקרב אלי באמת. אז עמדנו כך לרגע, מתבוננים, הוא התקרב אלי כדי לבחון את השרשרת שלי, מרכבה מדהימה מכסף ואני מקרבת אצבעות לקצה החולצה שלו להעביר עליהן מגע עדין ובעוד הוא מרים את עיניו מהתבוננות בשרשרת להתבוננות בעיני האצבע שלי עוברת מקצה החולצה, לפנים החלקות שלו. אני מתקרבת אליו עוד חצי סנטימטר כדי לחבר את השפתיים שלי לשפתיים שלו, והוא מחייך ומתרכך ומנשק אותי בעדינות בחזרה. בשנייה הזו, שהיד שלו נעה סביב גופי כדי לערסל אותי קרוב יותר אליו, עינת יוצאת מהשירותים ומכחכחת בגרון בעדינות. היא שואלת אותי ברצינות גמורה אם אני מוכנה לרדת למטה חזרה. היא משלבת ידיים, מחייכת באדישות והוא מתנתק ממני ומתיישר למלוא גובהו, אני מחייכת בצניעות מאוסה, מטופשת, ואנחנו זזות משם במבוכה. עינת ממש מושכת אותי. לרגע עוברת בי המחשבה להסתובב ולעשות לו ביי עם היד.
בעודי מנסה לעכל את חוסר הטקט של עינת, היא עצמה כל כך משועשעת מעצמה שאני בספק אם היתה תגובה מצידי שהיתה מורידה לה את החיוך מהפנים. אנחנו יורדות למטה נרעשות, ומטופשות בעיני עצמנו, מוצאות את סיון שקועה בשיחה רצינית עם הבחור שיושב לידה על הבר. היא לא פנויה כבר שנתיים, אבל זה תמיד נראה לי נעים לקבל תשומת לב מגבר מושך. אלה ואני ממשיכות את השיחה שלנו לבד. שיחה של בר, קלילה, מתעדכנת. עבודה, גברים, מניקור. לא משהו דרמטי מדי. כשסיון מתפנה אלינו אני משתפת אותה שאלה נכנסה לי באמצע רגע דרמטי עם בחור אנונימי, ואלה פוטרת אותי בתגידי תודה שחסכתי לך כאב לב, הוא לא נראה רציני בכלל. אני לא מחפשת רציני אני עונה. אני מחפשת פלסטר. היא מסתכלת עלי במבט רציני שכמו התפכח מכוס יין, ושלושה שוטים של ויסקי ומבטיחה לי פיצוי. היא נעמדת ברצינות גמורה ומכריזה, אני הולכת לחפש את הבחור שלך ולתת לו את הטלפון שלך, ואני מבטיחה לך שהוא יצלצל אליך מחר. סיון מאחלת לה בהצלחה ואלה חוזרת כעבור כמה דקות עם חיוך מאוזן לאוזן, ראי את העניין סגור. הוא יתקשר. תודה אמרתי לה. ואז היא הוסיפה כמו אבחנה דקה, שף- לא-שף, עדין את לא צריכה להתנשק עם הבחור הראשון שמפלרטט איתך ועוד ליד השירותים. בחייך, סיון קמה להגנתי. בחור ראשון אני כמעט צועקת. את יודעת כמה זמן עבר מאז שנפרדתי מאסף? אני לא עשיתי שום דבר מאז. לא משנה עם כמה קנדיים ישנתי בהודו, לא עשיתי כלום. את יודעת כמה אנשים ניסו לשים עלי ראש ברכבות ול"חלוק איתי חדר" בגאסט האוזס ולא עשיתי כלום. אני סוף סוף מתעוררת. אוקי אוקי, אלה מרימה שתי ידיים בהתנצלות, מחר היפיפיה הנרדמת מתעוררת. מחר יהיה לך פלסטר. סיון צוחקת. אני גם אבל האמת שעצם החיפוש גורם לי להרגיש עצובה יותר.
אלה מורידה אותי בפתח הבניין וממשיכה עם סיון לרמת גן. עליתי שתי קומות במעלית, ונכנסתי להתקלח. אני שונאת לקום עם ריח של עשן בשיער. אני נכנסת למיטה. באוזניים שלי יש עדיין רעש של מוסיקה חזקה והראש כולו עדין מסוחרר. יותר מדי אלכוהול בדם. אני עוצמת עינים ברגע שאני מצליחה להתאזן ואני נרדמת.