כשכל הסיפור עם אסף קרס, ארזתי כמה דברים בתיק, הודעתי בעבודה שאני חייבת ברייק ונסעתי להודו לחודש. מסתבר שהודו זה לא ממש המקום לנוח בו. החודש הזה הרגיש כמו טירונות סיירת. לבד קשה לטייל והודו היא לא סיור בפארק. חזרתי עצובה יותר. מותשת. כל יום, כל מפגש עם ישראלים על שרוואל, קלטתי כמה אני זקנה ולא מעודכנת. כולם שם באו לעשות פטריות ולהזרק, אני רציתי להתמלא ולהחלים. הכל היה אינטנסיבי מדי. חיכיתי להארה וחודש הרגיש כמו נצח וכלום בו זמנית. חזרתי לכל העוגנים של חיי עם תחושה של משקולת. בלי רוח, בלי נשימה, מרוקנת. הלב שלי עדין קצת חבול. אני מתגעגעת לאסף, ללילה לידו, לסקס שלנו. היה לנו טוב. חבל שנגמר.
שבוע חדש מתחיל אחרי כיפור. אני חוזרת לשגרה ומתמקמת בתוכה מחדש. קמה כל יום באותה השעה, הולכת את אותו המרחק לשירותים, מטבח, מים בקומקום, מקלחת. מכינה קופסאת אוכל ונוסעת באוטובוס עד רמת אביב, נכנסת לדיקאט של האוניברסיטה, החדר שלי אחרון בצד שמאל. בדרך אני אומרת בוקר טוב לליאורה המזכירה. היא מחייכת אלי, המבט שלה עושה לי רנטגן מלמעלה למטה. אם היא מחייכת, זה אומר שהבגדים שלי לטעמה הבוקר. היא מגישה לי פתק עם הודעות. אני מעבירה מבט על הבגדים של עצמי. הכל נראה לי הגיוני. אולי לא מספיק אוונגרד הבוקר. אולי הייאוש שלי צועק גם מהבגדים.
תתקשרי לבחור הראשון דחוף. חזר מלבנון השנייה. צריך אבחון לפני טיפול. הבחורה יכולה לחכות, צריכה ייעוץ לימודי. היא פנויה בימים שני ורביעי אז תתאמי לה מתי שיש לך באחד החורים. אהה וגם ורד רוצה להחליף איתך כמה מילים, יש לה רעיון לקבוצה. רווקות מחפשות אהבה משהו כזה. נשמע מגניב לא? היא מסתכלת עלי לרגע והמבט שלה כבר ממשיך למשימה הבאה. אני מסתכלת על הפתק שהשם שלי רשום עליו וכל ההודעות המדויקות והמסודרות תחתיו. צק ליסט עיקש שלא נגמר לעולם.
אני עוברת ליד החדר של ורד, שלט עץ מעוצב פרט, ורד ליברמן, מנהלת מדור סטודנטים. הדלת פתוחה היא בטלפון, מסמנת לי עם היד להכנס ולשבת. יש לי שניה לקשקש איתך לפני שאני נכנסת לישיבת הנהלה. תקשיבי עלה רעיון לפני כמה שבועות ופתאום זה עלה שוב בגלל כתבה בטיימאאוט, על זוגיות ואהבה בתל אביב. הפסיכולוגים הציעו שנרים קבוצה לצעירות בין 20 ל 25, נראה שמה שהכי מעסיק אותן זה למצוא זוגיות ואהבה, אז יאללה בואי נחשוף אותן לשירותים שלנו, נעשה פרסום ממוקד, זה יביא תנועה. את בעניין?
אני לא רגילה לחשוב כל כך מהר. זה מרגיש כאילו הראש שלי מלא כותנה או האנג אובר נוראי, אבל זה בסך הכל דיכאון של בין לבין חגים. בא לי להגיד לה ורד, אני בעצמי רווקה שמחפשת, מה נראה לך, שכולן מוצאות ב25, תל אביב זה כלוב זהב. רק זיונים, אין אהבה. היא מחכה רגע שאגיד משהו. את בטוב יעלה? נחתת? את איתנו? מה קורה? כן כן אני עונה מהר. אני חייבת לשתות קפה פשוט, טוב היא מחייכת, מתחילות להתגלגל על זה, נקבע עוד יומיים לפלייר ופרסום. תקבעי עם ליאורה. אני יוצאת המומה מהחדר, וממשיכה לחדר שלי. היומן שלי מלא מדי. יותר מדי תנועה, מעט מדי סבלנות. הצעירים שאני מלווה מהממים, אבל אני עוד לא מכוילת בעצמי.
הבניין שלנו בעומס תמידי. אנשים נכנסים, יוצאים, באים, הולכים, בוכים, מתפרקים, מקבלים מענה, נטענים, חוזרים אחרת אל העולם. ברור שזאת פנטזיה שלי, אבל זה תמיד נראה לי מעניין. מה היה קורה אם היתה מכונה או תהליך שאפשר פשוט להכנס אליו בכאב ולצאת אפוי. מאופס. משהו כמו מין מוסך רגשי. מה אני הייתי רוצה במקום כזה, שאפשר לנוח בו לרגע, אני מניחה שהכי בא לי שמישהו יכין לי תה ויביא לי טישו ואני אשכב על ספה ויכרבלו אותי בשמיכה. לפעמים הרגשתי שבא לי להיות מישהי שאף אחד לא תלוי בה. שאף אחד לא צריך משהו ממני. להרגיש שאני יכולה להעלם לכמה שעות ולהטען בשמש, או עם כוס קפה ולחזור מתוקנת בעצמי. במציאות כרגע, אני מסיימת כל יום על ריק. הבטרייה שלי מחוסלת.
לפעמים יש רגעים אחרים. בסוף יום או בתחילת היום, כשיש עוד תקווה. אני מתקלחת, מתלבטת לרגע מה ללבוש, מתחת לזרם של המים אני בוררת מהזיכרון מה נקי בארון, מכנסים שחורים, גופייה עם כפתורים, חזייה ותחתוני תחרה (שקיוויתי שירימו לי את המורל, לשווא). נעלים שטוחות בצבע אדום. שעון של פוסיל. אחרי שהצק ליסט הזה נסגר, אני קולטת פתאום כמה המים נעימים, כמה הסבון מרגיע, אני מעסה את הקרקפת שלי ומתרכזת רק בתחושה הפיזית. התנועה העגולה של האצבעות שלי עושה לי נעים בכל הראש, המים חמים וכל הגוף שלי נרגע. אני כל כך בתוך המים שאני יכולה לדמיין את הזרם הזה מנקה ממני את כל השאריות של התסכול והעייפות. אולי לא את כל העייפות, אבל חלק ממנה נושר.
אחרי שאני מוודאה שמעין יצאה לעבודה, אני שמה דיסק של נורה ג'ונס. סוגרת את הדלת, נשכבת על הגב, לאורך כל המיטה, משחררת את המגבת. הרגליים שלי מקופלות בגשר ואני פשוט נוגעת בעצמי. בהתחלה תנועות עגולות ומעסות בהמשך המגע יותר מהיר ורעב. אני מותשת, חלק בי מתעצב ואני כועסת על עצמי בו זמנית, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. אני מגבירה את הקצב של המגע. אני רק רוצה לגמור ולהרגע ולעוף מהבית, אני ממממש מאחחרררת. אני מחזיקה את האגן בכיווץ וממשיכה להתרכז בשפשוף. זה מרגיש כמו מתח שנבנה ואני מחכה לשיא הזה. עוד קצת לטפס, עוד קצת להחזיק ריכוז, היד שלי מתעייפת ואני מקללת שאני לא מספיק חזקה בשביל להחזיק את המתח הזה. אני פשוט נושפת, אני רק רוצה לגמור. אני רק רוצה לגמור. אני רק רוצה להתפרק ולהאסף ולהמשיך לרוץ את היום הזה. אימג'ים מקוטעים שלי ושל השף מזדיינים מתעוררים לי במוח. אני ממש יכולה לדמיין את הראש שלו בין הרגליים שלי, מתענג על כל המציצות שהוא עושה לי בדגדגן והזיכרון הזה עושה לי מדהים בכל הגוף.
אני ממשיכה לכווץ את האגן שלי וזה מרגיש כמו לעלות על סולם, ממש ממש קרוב למקפצה, עוד שניה, עוד רגע, והנה זה שם. התחושה הזו. אושר. גמור. אני מרגישה כאילו שחררו מתוכי קפיץ אדיר. הבטן שלי רועדת ואני צוחקת. אני אשכרה מתפקעת מצחוק. אני קלה ומשוחררת פתאום וחלק ממני מרגיש מושחת בעליל. אני כאילו מחזיקה את כל סודות של הייקום בתוכי ורק אני יודעת שהפלא הזה קיים. אני יודעת שזאת דרך מעולה לשרוד את היום הזה, שהולך להיות ארוך, רווי טיפולים, שיחות של כאב, ועצב, ובלבול ומבוכות, וכדי להחזיק את המיכל שלי פנוי, אני צריכה לרגע לא להיות במגע עם הכאב שלי. עם הגעגוע שלי. עם החרא שלי. עם הרחמיים העצמים שאני מתענגת על האפשרות להתפלש בתוכם ואני ממשיכה הלאה. בלי לגעת בהם יותר מדי. בלי לפרק אותם. אני משאירה אותם שם בצד וממשיכה ליום שלי.