השנה התחילה ללא כל תרועה, ישנתי את הסילבסטר. הגוף שלי מסתגל לקור ולבדידות בלילות, מסרב לייצר עליצות וקלילות בתוכו. חזרתי מהעבודה עייפה, ולא יכולתי לדמיין את עצמי עולה על עקבים ויוצאת לחגוג. אלה וסיון ניסו לשכנע אותי עד הדקה האחרונה להצטרף אליהן, אבל הרגשתי שזה גדול עלי. לא היה שום כוח בעולם שיכול היה לגרום לי לצאת לרקוד או לשתות בערב הזה.
נכנסתי למיטה חמש דקות אחרי שאיחלתי למעיין בהצלחה בדייט שלה הערב, וקראתי עד חצות. ניסיתי להרדם ולא לחשוב על כל העולם שמתנשק עכשיו, ותל אביב שמשתכרת למוות, ופירגנתי לעצמי לא להיות חלק מהדבר המתאמץ הזה. אבל היה לי לילה די אומלל, היה לי קר, לא נרדמתי ברציפות והיה לי לא כייף, בעיקר שהייתי צריכה פיפי כל שלוש שעות והיה קר לצאת מהחדר שחומם בראדיאטור.
בהמשך השבוע התכתבתי בגיי דייט עם סתם גברים. ההתחלות האלה קשות לי כל כך. אבל עם אחד הרגיש נכון להחליף טלפונים. רונן. בן 32. מתכנת מאמדוקס. היי טק. הכי רחוק מהעולם שלי שיכול להיות. הוא התקשר בערב, דברנו בטלפון. הוא נשמע חמוד, מצחיק. קליל. קבענו באליעזר, שתינו קצת, אני קצת יותר מדי וצחקנו. אמדוקס הוא בחור גבוה, רזה, כמו שאני אוהבת, זקן צרפתי מדויק, עיניים בהירות. חיוך גדול, עבר אקספרמנטאלי בסקס. אני מניחה שאם מדברים על סקס בדייט ראשון, ברור שהכוונות של הצד השני הן לא רציניות.
אני מתבוננת על עצמי מהצד, ותוהה האם אני יכולה להיות פשוט קלילה. משוחררת מעצמי, מהחלקים שפוחדים מדחייה או מקונפליקט, משוחררת מהמחשבה שאני לא מספיק טובה או יפה או מושכת, ופשוט להנות. ישבנו וצחקנו, ערב נעים של הכרות מאוד ראשונית עם המון פאסדה. כמו ללבוש את החליפה הכי מגוהצת ורק לקוות לרגע הזה בסוף היום, שכבר אפשר לרדת מהעקבים ולהכנס לפיגמה. ערב מעומלן. מוחזק באיזשהו אופן מרוחק.
בסיומו, הוא מלווה אותי הביתה ורוכן לנשק אותי. הוא גבוה ממני, אבל לא מאוד. הוא מתכופף ואני תוהה לשנייה איפה הנשיקה הזו רוצה לנחות. היא היתה יכולה להגמר על הלחי אבל באופן מפתיע וכמעט לא מותאם, היא נחה על שפתי, מגושמת ולא במקומה. כמו נשיקה של בני דודים שלא מכירים באמת ולא יודעים איך להתנהל בקודים מסוימים. פתאום קלטתי במבט שלו סוג של כנות. הסתכלתי עליו ופשוט ידעתי שהוא לא באמת רוצה קשר, זה היה בהיר, זה לא שהוא לא רוצה אותי, שהוא פשוט לא בעניין של שום דבר עם מחויבות. חייכתי אליו. השיעור שלי כאן זה פשוט להיות משוחררת. פשטות. לשחק עם החיים ולהפסיק להיות כל כך רצינית. אתה חמוד, אני אומרת. אבל ברור לי שאתה לא בעניין רציני. הוא מחייך, נכון, אני אדם לא רציני. אני צוחקת. מחייכת בחזרה. אני קצת שיכורה אבל בא לי להגיד לך משהו לרגע בכנות, אני מתה לאהבה, הלב שלי קצת חבול ואין לי כוח לסתם. אבל אתה מצחיק. בוא נהיה פשוט חברים. הוא מסתכל עלי חצי מופתע חצי משועשע. סבבה הוא עונה אחרי שניה. סבבה צחקתי. הוא צוחק גם. יאללה לילה טוב, נדבר מחר. סבבה עניתי שוב.
יומיים אחר כך הוא שלח לי טקסט, את בעניין של סרט בקטע של ידידים? חייכתי. אני אשמח עניתי עם סמיילי. מחשבה נעימה לרגע, חברות עם גבר בתל אביב זה גם סוג של נס לא?
נפגשנו בעמנואל הרומי, בין הבית שלי לבין שלו, צעדנו לדיזנגוף לסרט ואז רגלית לשבת לאכול בגוצ'ה. קר בלילה אבל לא יורד גשם. הרבה זמן לא ישבתי בפנים. הוא מזמין בקבוק יין ואנחנו מתחילים לשתות. מלא. נראה לי שלשנינו יש באזז נעים בראש ומצב רוח נינוח. זה דווקא נחמד להכיר מישהו כשאין יומרה להרשים. אולי אם היתה לי מחשבה שאני ממש יכולה להתאהב בו, זה לא היה מצליח, אבל נראה לי שהחלקים שיעבדו לנו בקשר הזה הם יותר בראש מאשר בלב וזה בסדר.
אני מסתכלת על הדינמיקה הקלילה והמשוחררת הזאת בינינו והיא תופסת אותי לא מוכנה. מה את בכלל מחפשת. מה את רוצה בקשר. עד כמה יציבות ובטחון משחקים תפקיד אם בכלל. עד עכשיו כל הגברים שיצאתי איתם היו נוודים כמוני, מהגרים שחיים מהיד לפה, את היום יום. כולנו יודעים שלחיים ממש, חיים של אנשים בוגרים, נשואים עם ילדים, תל אביב גדולה עלינו בכמה מידות. כולנו יודעים שזה זמני. אבל אמדוקס הוא במקום אחר, הוא אשכרה על סף לרכוש דירה, יש לו יציבות, הוא באותו מקום עבודה שנים. הוא לא הפסיק לכוון גבוה מהרגע שהוא נולד. בן יחיד, הורים מהגרים. השכלה-עבודה-יציבות. משולש קדוש. אבל בכל מה שקשור בלב שלו, נראה לי שהוא ילד. חוגג ומתענג ומפצה על כל החלקים האחרים שחייבים להיות כל כך מוחזקים.
אמדוקס מזמין, גם מנות מגוונות לשולחן, וגם משלם את החשבון, במשכורת עו"ס עם הוצאות על דירה פלוס אלכוהול פעם בשבוע, אני מרגישה דלפונית ביחס אליו. אבל הוא, הוא כמו סנטה קלאוס של החגים, רוצה לפרגן לי ולהכיר אותי בלי יומרה. אולי האומץ להציע לו פשוט חברות עשה לו את זה בקטע אחר. הוא אומר שהוא מחפש הרבה זמן אהבה, אבל נראה לי שיותר בקטע של דיאלוג עם ציפיות הורים ופחות מתוך רצון אמיתי. נראה לי שהחיים שלו כמו שהם, די מספקים אותו, עבודה, בילויים, תל אביב. רץ מדי פעם, חדר כושר בסופי שבוע. סקי כל חורף. חיים מאוזנים. זה תמיד מרגיש מאופס יותר אצל אחרים, איכשהו תמיד אצלי הלו"ז מרגיש גדוש יתר על המידה. אבל כל מה שקורה עכשיו נעים מאוד. ארוחת ערב, שיחה של ידידים, יין. שיחה מצחיקה.
אנחנו מדברים על משפחות. ההורים של אמדוקס עלו מהונגריה. יש לו שריד של מבטא. חינוך קומוניסטי, תמיד היה להם חשוב שהוא יהיה הכי טוב, והוא באמת עמד בציפיות. סיים תיכון בגיל 16, התחיל תואר ראשון, התגייס למודיעין, למד תכנות מיד אחרי הצבא, היום הוא מנהל צוות של למעלה מ 13 עובדים. הכל מיושר. חוץ מאשר הסקס אולי. אחרי שאנחנו נפרדים בכניסה לבניין שלי, אני חושבת על איך אצלי הכל הפוך, אני כל כך מושקעת בלחפש את עצמי ויש לי כל כך הרבה חופש לחקור שאני מרגישה שאני מתפזרת.