יום רביעי לא שגרתי, לקחתי חופש ליום אחד, כדי לנסוע עם גילי לכנס בבן גוריון. גילי היא אישה שאוהבת נשים, אין לה רצון להביא ילדים לעולם, היא בזוגיות אינטנסיבית עם עצמה ואין לה שום חסך מיני כי היא מאסטרית באוננות (היא גם הולכת לפרסם על זה ספר....) והיא פשוט מאושרת. בנסיעה היא מספרת לי שפרק הפתיחה של הספר עוסק בחוויות שלה עצמה עם אוננות. זה מדהים שיש נשים שהיה להן את זה מאז ומעולם. עבורי זה היה אתגר שבאופן מודע הייתי צריכה לפתור. כשהייתי בת 22, סטודנטית שנה א בבן גוריון.
החברות הכי טובות שלי מהתיכון למדו איתי, עינת וסיון, כל אחת בפקולטה אחרת, אבל נפגשנו מדי פעם לצהרים, או לארוחות שישי, או בין לבין. ערב אחד יצאנו שלושתנו לסרט ובאולם קולנוע עלה בדעתי לשאול את עינת מה לעשות אם אני לא גומרת. עינת חייכה, וענתה בצורה הכי פרקטית שיכולה להיות: "שימי מוזיקה ונרות בחדר ותשפשפי. והכי חשוב תהיי רגועה". אמרתי לה תודה והחזקתי את המילים האלה בראש עד הרגע שבו הגעתי הביתה. עשיתי בדיוק אתה מה שהיא אמרה, נרות, מוסיקה ולגעת בעצמי בכוונה מלאה. זה היה מופלא.
עד אז, נגעתי בעצמי, אבל מעולם לא ככה, מעולם לא מתוך כוונה מלאה, מתוך מודעות. מתוך ציפיה לדבר הזה שיקרה. תמיד ידעתי להיות בחופש עם הגוף שלי, בחיבור אליו, אבל אף פעם לא הלכתי עם הסקרנות הזו לקצה. מעולם לא הגעתי לשיא, ואז פתאום אפשרתי לעצמי, רק כי בחרתי שיקרה כך.
אני זוכרת שבאותו הלילה, אחרי שיכולתי לאבחן את הרגישות שלי ביתר עומק, אחרי שממש ראיתי מה עושה אותי מעוררת לגמרי ובאיזה מהירות, פשוט גמרתי. ככה סתם בפשטות זה היה כל כך מופלא בעיני ומדהים בנוכחותו. איך לא ידעתי את זה קודם. צעקתי. הגוף שלי התפרק והרכיב את עצמו מחדש. הבטן שלי רעדה. התנשמתי במיטה והייתי כולי שמחה גדולה. איך זה לא קרה קודם? אין לי מושג.
סיפרתי לגילי את הסיפור הזה בדרך לכנס. אני מניחה שהיא קצת כמו מיכל ענקי ולב רחב, כולם משתפים אותה בסיפורי האוננות שלהם והיא מקשיבה ומחייכת. בשבילי גילי היא אייקון לשחרור עצמי. היא עושה מה שבא לה, ואין לה דד ליינים לכלום. אולי זה קשור ליציאה מהנורמות באופן כללי. אנחנו הסטרייטיות אלופות להכניס את עצמנו למשוואות של גיל וזמן והספקים במקום להנות ממה שאנחנו רוצות וצריכות. אולי לא כולן חוות את הלחץ הזה, אולי זה רק אני, אבל יש משהו מאוד משחרר בלומר אני מראש שוברת את כל המוסכמות ולא חיה לפי התכתיבים האלה. אני מזכירה לעצמי ברגעים האלה של לחץ, להיות במקום מדויק, ומאמין, ומה שאני רוצה יגיע. גם השיחה עם אופיר צפה, להנות מהמסע, להנות מהדרך, למלא את התרמיל בחוויות שמדייקות לי מי אני. פתאום אני קולטת שקפצתי באומץ שלי, בשחרור שלי, ביכולת שלי להנות ולהתענג. זה לא מובן מאליו בשבילי.
כשגילי ואני התחלנו להיות חברות אני זוכרת שישבנו בבית קפה והיא שאלה אותי מה הפצע שלך? בהתחלה לא הבנתי מה היא שואלת, אבל אחרי כמה שניות קלטתי את העומק של השאלה. נשמתי וחשבתי. יש לי הרבה קטנים אבל אני מניחה שהכי גדול זה הצורך שלי להיות אהובה, לקבל אישור, יש לי פחד אדיר מלעשות רעש, מלייצר קונפליקט. אני כל כך פוחדת להתפס כבעייתית, כתובענית. אז אני מצמצמת את עצמי, מקטינה את מה שאני צריכה. נשארת רעבה. אני לא יכולה להגיד את כל זה בקול רם. אז אני נותנת לה את השורה התחתונה. אני רוצה להיות אהובה. יש לי צורך אדיר לדעת שאוהבים אותי כל הזמן, גם במחיר שלא תמיד אני אותנטית. היא הסתכלה עלי וחייכה, חתיכת פצע יש לך. כן מה שלך? אני אוהבת יותר מדי, את כולם, כל הזמן. היא קרצה, ידעתי שהיא צוחקת. אני מניחה שקשה לי להיות ילדה, קשה לי להיות משחקית. הייתי רוצה להיות מסוגלת להנות מדברים שהם לא רציניים. אוי הסתכלתי עליה בחמלה, זה מבאס, אין דבר שאני יותר אוהבת מאשר לשחק. מה לדוגמא את אוהבת לשחק היא שאלה? חשבתי על זה ואמרתי לה בואי נלך לדוכן לוטו ונגרד כרטיס מזל, יצאנו מהבית קפה והלכנו לדוכן ממול. קנינו שני כרטיסים בעשרה שקלים כל אחד וגרדנו אותם. הכרטיס שלה לא זכה בשום דבר, והכרטיס שלי זכה בעשרה שקלים. כל כך צחקתי והתמוגגתי, והיא צחקה והתמוגגה מלראות אותי מתעלפת על הזכייה. זה היה פוקס של מתחילים אמרתי. היא חייכה, זה בסדר, הבנתי את הרעיון, זה באמת היה כייף.
בלילה כשנכנסתי למיטה, חשבתי על היום הזה, איך אני ארגיש כשאתמלל אותו. כשאחפור עוד קצת על הפצע הזה שלי שמנהל אותי. פתאום זה הרגיש לי מדויק יותר. נכון עבורי. אני מרגישה שקורה לי משהו טוב מאז שהתחלתי לכתוב אותי, את המחשבות שלי. אני מצליחה להבין אותי יותר, אני מצליחה לשים מילים לתחושות ולחוויות שלי. אני יכולה לשיים את המחשבות שלי, אני יכולה להגדיר בתווים את הרגשות שלי, אני יכולה לשים בצבעים ובצורות את התחושות והאסוציאציות שהחיים מעוררים אצלי.
אני מניחה שזה יעיל וחסכוני, במקום ללכת לטיפול, אני מדברת עם המסך ללא הפסקה, מנתחת, מתבוננת עלי, עד כמה אני מעיזה להיות חשופה בעיני עצמי, כנה, מסתכנת. באותו אופן, אני רוצה לחקור את הגוף שלי, את החוויה שלי, לכתוב על האורגזמות שלי, על אוננות, סקס, תנוחות מועדפות, על החוויות שהיו לי עם הבחור המהמם שנישק אותי בדיוק כמו שאני אוהבת וההוא שנשך אותי בצוואר ועדיין להיות פשוט אני. ללכת לעבודה. לשתות קפה עם ההיסטוריון ולהראות רגילה מבחוץ.
לפנות בוקר היה לי חלום מקסים על הכובען המטורף. בחלום נסענו לטיול באנגליה (לונדון או פרבר עירוני אחר- פתאום כל החלומות שלי הם על מקומות אירופאים גוטיים מעוצבים עם ריצוף ברחובות....). ישבנו במונית עם הנהג מקדימה, והסתכלנו על העוברים ושבים. הזיכרון הבא שלי ממנו בחלום היה שאנחנו שוכבים ואני כמעט גומרת. תחושה פיזית ממשית של סף אורגזמה. ברגעים האלה של חצי שינה חצי ערות אני לא יודעת האם לגעת בעצמי, ולגמור באמת, או להמשיך ולחלום ואולי לגמור בחלום. זה לא באמת קרה אף פעם, אני תמיד מתעוררת שניה לפני. ברגעים האלו אני קמה, מעוררת ולא מסופקת, עם תחושה פיזית של החמצה. אני לא פנויה לחשוב על זה. אני מדחיקה את הפירורים של החלום הזה מתחת לשמיכה, ורצה ליום שלי, למזלי בוקר יחסית רגוע.