בסיום יום עבודה, אני קופצת עם אופיר ושחר, חברי ילדות מהוד השרון לארוחת ערב בבאזל. אני יורדת בתחנת אוטובוס אחת לפני הקבועה שלי, וחוצה דרך רחובות צדדים עד אליהם. הם כבר שם, שקועים עמוק בתוך ההמבורגר, ואני מתיישבת לידם, מרימה יד למלצרית ומאותת לה שאני אשמח להזמין גם. אני גוועת. ברגע שהמלצרית עוזבת אותנו, אני מתחילה לשפוך את כל הבלגן עם נמרוד. כל המיש מש הזה שיש בו כייף וחיות, אבל גם טרגדיה ידועה מראש בסוף.
שחר משחק עם קיסם ביד כבר חצי שעה, מציע לי להיות יותר אגבית, פחות מעורבת, נגיד, לשאול מישהו מה שלומו ולפהק תוך כדי. אופיר צוחק עליו וקורא לו חובבן, ואומר לי שעדיף להיות פשוט ישירה, להגיד מה בא לי. במקרה הזה אני מודה, אין לי מושג מה בא לי, אני פשוט רוצה להרגיש בטוחה, וכאן מראש זה די בלתי אפשרי. אין דבר כזה בלתי אפשרי, אופיר ממשיך, אם זה אמור להיות, אולי אפילו תסעי איתו. שחר שוב חוזר על מנטרה, את פשוט חמודה מדי, אי אפשר להשיג ככה אהבה בתל אביב, גם בקושי סקס, את צריכה כל הזמן להראות כאילו את סופר עמוסה, כאילו את עושה להם טובה שיש לך בכלל זמן בשבילם. אני מחייכת בעייפות, אני באמת סופר עמוסה, אבל לא בקטע של משחקים וכאלה. טוב אז יש לך בעיה שחר סוגר. אופיר חותך אותו מה פתאום בעיה, היא מהממת כמו שהיא. אל תקשיבי לו. הוא סתם דביל. כולנו צוחקים. אבל אני מרגישה שאני נכנסת לתוך סחרור, הראש אומר לחתוך, אין למה להכנס לזה יותר ויותר. הפילוסוף ההזוי שלי, חולם על ארה"ב והקשר שלנו מתהווה בהווה. הקצב שלנו כל כך איטי מה שהופך את המפגשים לעוד יותר אינטנסיביים. זה נהיה לי מורכב מדי. אני לא נוטה לחתוך אבל אני מרגישה שזה מעיק יותר מאשר משחרר. זה מרגיש כמו סכנה אחת גדולה.
אנחנו מזמינים חשבון ושניה לפני שהשולחן מתפרק אני אומרת להם תודה, שחר נותן לי נשיקה בלחי, אופיר שם לי יד על הכתף, ממוש, את מהממת, הלב שלך פתוח וזה הכי חשוב. תעשי מה שנכון לך. אני מחייכת ונותנת לו נשיקה על הלחי. שחר מתפרץ, את ממוש והכל, אבל אם את רוצה להשיג גברים שהם די ניאנדרטליים את צריכה יותר לשחק. אופיר צוחק עליו ומבטל אותו בתנועת יד, טוב שחר תודה, לא כולנו כאלה. כן אני מחייכת אליו, הבעיה היא שכשהם ממהממים כמוך, הם תמיד גייז. הוא צוחק שוב. נכון, לילה טוב.
הם מתרחקים צפונה, אני יורדת לכיוון הבית שלי, נכנסת לבניין, עולה במדרגות. מדקלמת לעצמי כמו מנטרה, אני צריכה לסיים את זה. זה לא בטוח לי. זה צריך להסגר. המחשבה הזו מעיקה עלי. סיומות משאירות שרידי תשוקה בדם, כמו ניחוח קלוש של בושם שנותר עדין קמצוץ ממנו באוויר. התשוקה שאני חשה היא כמו אנרגיה, אש, ניזונה מהחמצן שבחדר, מפעפעת בלב, בשיפולי הבטן, בין הרגלים.היא שוכבת לידי במיטה בלילה, היא ממלאה את המקום שבו הוא שכב לפני כמה ימים. היא בת לוויה גרועה, בלתי ניתנת לריצוי, אכזרית, היא צוחקת בפני ומטיחה בי את הבדידות שלי שנותרה בעינה.
אני מחכה שהאנרגיה הזו תתפוגג כמו מסך ערפל שמכסה את עיני, שתפסיק לגזול ממני את יכולת השיפוט, שלא תדקור, שלא תזכיר לי שהיא רעבה, שלא תדבר איתה על אהבה וחשקים. למרבה הפלא אני מרגישה רק מעט שרוטה, סדקים קלים שיכולים להתמלא בקלות. זה לא מציף בי כאבים נשכחים.