תל אביב אהובתי שקטה הבוקר. זה יום כיפור והרחוב מלא דממה. אני יושבת על כורסת וינטג במרפסת הקטנה שלי, אבל אין בי שקט, המבט מזגזג הלוך חזור בין הכביש הריק עד אימה לקיר מלא עציצים. העלים היבשים מטרידים אותי ואני קמה לגזום את אלו שלא שרדו את הקיץ. בא לי להתרגש ממשהו אבל אני מרוקנת מעצמי. צר עולמי כדירת שניים וחצי חדרים.
אני לא צמה. בתור ילדה תמיד היה נראה לי שביום כיפור, אוכלים אצלנו יותר. אמא שלי ניסתה להביא מנהגים מהבית שלה, להצטייד במשחקי קופסא ופאזלים לפני החג. לפעמים זה עבד. כשהגיעו הכבלים, נתקענו מול מסך. היום אין לי בכלל טלוויזיה ואפילו אין לי חשק לשחק. לבד על המרבד. המחשבות דוהרות ואני לא מצליחה לעשות להן שאט דאון. הראש לא סותם את הפה.
אני בקלות יכולה לדמיין שזאת עיר רפאים, נטושה, בעיקר כשבתוכי מבעבעים רעשים שקופים. לרוב כשאני במצב הזה, אני מנסה לעשות סויטץ דרמטי עם משהו לא צפוי. לפעמים אני יכולה לגזור את השיער, פשוט להוריד את הראש למטה אחרי המקלחת, ולהוריד 20 ס"מ תלתלים, אם אני ממש מיואשת, אני מנקה את הבית. אם אני במצב רוח סביר אבל מורעב, אני אכין סלט. אם יש לי כוח אצא לריצה. לפעמים אני יושבת לכתוב. זה נותן לי רבע חוויה של שליטה. לפעמים זה גם עובד. עוזר לי להבין מה עובר לי בראש, בלב, בין הרגליים. לכתוב זה לעכל אוכל של שבת או לסנרכן בין כמה ערוצים. אני משחקת עם הרעב הזה בראש, חברות שלי יקראו לו חרדה. אבל עכשיו זה יותר כמו בור שחור. בא לי לבלוע את העולם ולהרגיש רזה. אני באמצע דייט עם הריק. קול קטן בראש לוחש לי, את לגמרי לבד.
מיכלי השותפה הכי מדהימה שהיתה לי אי פעם, עזבה את הדירה ביולי. גרנו יחד שנתיים, ובגלל שהיא היתה כזאת מהממת, החלטתי להכיר לה את גידי מהחבר'ה של הקיבוץ. הם התאהבו ואחרי חצי שנה, היא עברה לגור אצלו בדירה שהוא שוכר בגבעתיים. מעין הררי נכנסה במקומה, עם שלל השמלות שהיא הביאה מניו יורק. העקבים שלה הפכו להיות המוסיקה החדשה של הבית. עקבים נמרצים בבוקר לפני העבודה, עקבים נגררים בערב כשהיא חוזרת שתויה מדייט, עקבים ולחישות כשהיא חוזרת הביתה עם סטוץ. בשבועיים ורבע הראשונים שלה בבית, היא הזדיינה עם לפחות שלושה גברים שונים. אפשר לזהות מעבר לקיר גניחות שונות. בנתיים נראה לי שהיא קצת נרגעה, ועכשיו היא אצל ההורים שלה כדי לצום. שזה בכלל מצחיק. על מה יש לך לצום כל כך הרבה, אם כבר להזדיין אז לפחות להיות שלמה.
כשמעיין לא פה הדירה שקטה יותר, הכל מרגיש מרווח יותר. אני פחות דרוכה. אני מסתכלת על הכביש ומחכה שמשהו מזה ירגיע אותי. מדי פעם כמה ילדים נוסעים על אופניים צבעוניים. ההורים שלהם מסתכלים עליהם מרחוק, לבושים לבן. חלקם נראים לי דתיים. לא ידעתי שיש באבן גבירול כל כך הרבה דתיים. הם מחויכים. יש להם מן שלווה אצילית כזו על הפנים. בא לי גם ככה. ילדים ושלווה. במקום זה, עוברת אצלי רכבת מחשבות. בא לי להיות שקטה ומושבתת. כמו תל אביב.
אם אני חושבת על משהו שבא לי באמת צום ממנו, או לפחות לחוות סוג של טיהור רוחני, זה מחשבות על אסף. לפני שלושה חודשים הוא קבל הצעת עבודה בערבה, הוא פשוט הודיע לי ערב אחד שהוא אמר להם כן. כשניסיתי להבין, אפילו בלי כעס, רק לעכל מה זה אומר, עליו, עלינו הוא פשוט נאטם. נמאס עלי. נמאס עלי תל אביב, חנוק לי. הוא חזר על המשפט הזה כמו מנטרה. חנוק. בגרון מכווץ ניסיתי לחבר משפט שפוי, אני נמאסתי עליך, הקשר? תגיד? הוא פשוט ניתק קשר עין וסימן לי די. אני לא יכול יותר אני נוסע. בואי נעזור את זה עכשיו. הוא נשכב על המיטה, הצמיד אותי אליו בכפיות ולא אפשר לי לדבר איתו יותר. הלכנו לישון ככה. לבושים. הוא המשיך למלמל כל הלילה נמאס לי עד שנגמר לשנינו הכוח.
אולי נרדמתי לפניו אבל בבוקר כשקמתי הוא כבר לא היה לידי. אשכרה יצא בשקט בלי להגיד מילה. הוא שלח לי טקסט אחרי שעה, אני בעבודה נדבר בערב. בערב לא דברנו. הוא הגיע מאוחר ואני היתי גמורה. לא יכולתי לחכות. כעסתי עליו, רציתי להעניש אותו, להתרחק. היתה לי מחשבה שהוא יתעשת אבל זה לא ממש קרה. שלושה ימים של חתול ועכבר ואז פגישה בחדר מדרגות. הוא נישק אותי במצח, יעלה שלי יפה. אני אתגעגע אליך. רוצה לבוא לישון איתי, לא, עניתי בלי קול. אני עייפה. הוא לא ניסה אחר כך יותר מדי. שבוע מהרגע שדברנו על זה בפעם האחרונה, הוא כבר ארז את הבית, העמיס כמה קרטונים ואופנוע על טנדר של חבר ונסע.
הוא סימס לי כמה שעות לפני זה שהוא נוסע. ביקש שאבוא להגיד שלום. באתי אליו לדירה, הכל היה רייק ונקי. ישבנו על הספה שהכרנו מכל הכיוונים. ליוויתי אותו למטה. זה הרגיש קצת סוריאליטי. כמו קטע כזה מסרט. זוג דביק נפרד על המדרכה. אבל אסף לא היה בקטע הזה, אז הוא הסתכל עלי לכמה שניות, כמו תמיד ואז נתן לי חיבוק גדול, נשיקה קצרה. אני אוהבת אותך יעלה יפה שלי, אני הנהנתי עם הראש. לא אמרתי לו כלום. נתתי לו ללכת כאילו הלב שלי אדיש ומוגן. הוא חייך אלי, נדבר עם סימן שאלה. כאילו הוא קופץ למכולת וחוזר עוד רגע.