השף העירום שלי היה מאהב מעולה. לפעמים בהתלהבות רעבה הוא היה גומר מהר, ובסיבוב השני שהתחיל רבע שעה אחרי שסיימנו את הסיבוב הראשון הוא כאילו התרווח, לא נכנע לזמן. פשוט היה נוכח. מתענג עלי. לפעמים הוא היה איטי ומרווח, אוורירי כמו נשימה, שבע ונדיב. ברגעים האלה כל הרצון שלו היה להתמקד בי. לגרום לי עונג. לגרום לי להכנע. להתחנן. כן אסף עכשיו, אני מוכנה, בבקשה תיכנס כבר, אני רעבה אליך.
האידיליה המינית והזוגית שלנו נכנסה לשגרה נעימה. הוא היה מסמס לי בלילות כשהוא היה חוזר מהעבודה, ואם אני הייתי ערה, היתי מסמסת חזרה באה, יורדת בפיגמה את החצי קומה שהפרידה בינינו, פותחת בשקט את הדלת הלא נעולה, נועלת, מגישה שפתיים לנשיקה בזמן שהוא היה מתקלח, ונכנסת למיטה ערומה ומוכנה. לפעמים הינו רק מתכרבלים, לפעמים בימים שבהם הוא עבד קשה, הייתי מעסה לו את הגב ואז אומרת לו להתהפך ורוכבת עליו בלי שהוא צריך לזוז בכלל. בימים שבהם הוא לא עבד, או אם היתה לו משמרת קלילה וכייפית, והוא היה חוזר מלא אנרגיה, הוא היה אוכל אותי, טורף אותי, מוצץ כל איבר שלי, מתענג על הריח והטעם ומתאר לי בשפה פיוטית איך הוא היה מענג אותי עוד ועוד. יש לך את הציצי הכי יפה בעולם. אני רוצה למצוץ את הפטמה הזו לנצח. יש לך טוסיק כל כך יפה ועגול. עוטף אותו ביד רכה, מלטף ומלקק. לוקח שלוק מכוס ויסקי, מוצץ קוביית קרח, ומעביר אותה מהצוואר שלי ועד לדגדגן. גם אם רציתי להתנגד היה לו את הקול הזה ציקצוק לשון מהיר, יד חזקה שעוצרת אותי והנשימה שלי היתה נאלמת לרגע. הרגליים שלי רועדות ואני לגמרי נכנעת. לחשוב על זה, לכתוב את זה, להתגעגע לזה גורם לי להרגיש את המרחק. להזכר בלילות האלה כשהלשון שלו מטיילת מעלה מטה, גורם לי לנשום בכבדות ולעצור בזמן.
אסף היה אדם שאפשר לאהוב בקלות. הוא היה מדבר אמת פשוטה, בלי אגו, תמיד במצב רוח טוב, תמיד מלא התלהבות. מתפעל וסקרן. היו לו מיליון חברים, בכל מקום, והוא גם היה צולל בקלות בחזרה לקשרים. בכל מקום בארץ עם קצת אחו מסביב, היה לו איזה חבר, לפעמים נסענו לצפון לבקר מישהו מהם, לקפוץ לאיזה מעין, להכין קפה מעל מדורה. חברים שלו מהצבא סיפרו לי עשר גרסאות שונות על הלילה שהוא וכמה חבר'ה ברחו משבטה. הם לא הצליחו לעמוד במשמעת של הטירונות והם פשוט ארזו תיק ויצאו משם בהליכה מהירה כל הלילה. כשהוא נכנס בבוקר הביתה, אבא שלו החזיר אותו מיד לבסיס. כל החבר'ה שלו סגדו לאריה. הוא היה איש קשוח שלוקח הכל ללב, אבל הוא גם היה בשלן על עם לשון מושחזת וסיפורים מפה ועד קצה העולם. כל החברים של אסף היו נזרקים אצלו בחצר, כדי לחכות בשבת בבוקר אחרי יציאה של שישי, כדי לאכול את השקשוקה של אריה.
חמש שנים אחרי שאסף השתחרר, הוא נפטר לו בידיים. אסף עמד לצאת לעבודה ושניה אחרי שאבא שלו סיים לאכול פרוסה של חלבה ולקרוא עיתון הוא פתאום נפל מהכסא וקפא. אסף לא הפסיק להרגיש אשם שלא הצליח להציל אותו. כל מי שהיה בהלוויה אמר שזאת היתה החוויה הכי עצובה בעולם. רגשות האשמה שלו נגררו אחריו כמו צל, אסף לא היה איש כל כך שמח. זה היה ברור גם שאחריות מעיקה עליו. כל פעם שהיו מוסיפים לו עוד משימות במסעדה, הגב שלו היה גווע בעוד חצי מעלה. ברגעי שבירה הוא היה פשוט חותך ועובר הלאה. מעמיס רבע טנדר של חבר בכמה קרטונים, ואופנוע, ונוסע. החלק הכי מתסכל בכל התהליך, היה שחוויתי אותו מופתע מעוצמת העצב שלי. בנים יכולים להיות כל כך קהים לפעמים. או שאולי הוא פשוט היה קהה אלי. וככה בעצם התחילה לי השנה.