ניצוצות

אני שמה דיסק של נורה ג'ונס. סוגרת את הדלת, נשכבת על הגב, לאורך כל המיטה, משחררת את המגבת. הרגליים שלי מקופלות בגשר ואני פשוט נוגעת בעצמי. בהתחלה תנועות עגולות ומעסות בהמשך המגע יותר מהיר ורעב. אני מותשת, חלק בי מתעצב ואני כועסת על עצמי בו זמנית, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. אני מגבירה את הקצב של המגע. אני רק רוצה לגמור ולהרגע ולעוף מהבית, אני ממממש מאחחרררת. אני מחזיקה את האגן בכיווץ וממשיכה להתרכז בשפשוף.

​

זה מרגיש כמו מתח שנבנה ואני מחכה לשיא הזה. עוד קצת לטפס, עוד קצת להחזיק ריכוז, היד שלי מתעייפת ואני מקללת שאני לא מספיק חזקה בשביל להחזיק את המתח הזה. אני פשוט נושפת, אני רק רוצה לגמור. אני רק רוצה לגמור. אני רק רוצה להתפרק ולהאסף ולהמשיך לרוץ את היום הזה. אימג'ים מקוטעים שלי ושל השף מזדיינים מתעוררים לי במוח.

אני ממש יכולה לדמיין את הראש שלו בין הרגליים שלי, מתענג על כל המציצות שהוא עושה לי בדגדגן והזיכרון הזה עושה לי מדהים בכל הגוף. אני ממשיכה לכווץ את האגן שלי וזה מרגיש כמו לעלות על סולם, ממש ממש קרוב למקפצה, עוד שניה, עוד רגע, והנה זה שם. התחושה הזו. אושר. גמור.

 

אני מרגישה כאילו שחררו מתוכי קפיץ אדיר. הבטן שלי רועדת ואני צוחקת. אני אשכרה מתפקעת מצחוק. אני קלה ומשוחררת פתאום וחלק ממני מרגיש  מושחת בעליל. אני כאילו מחזיקה את כל סודות של הייקום בתוכי ורק אני יודעת שהפלא הזה קיים. אני יודעת שזאת דרך מעולה לשרוד את היום הזה, שהולך להיות ארוך, רווי טיפולים, שיחות של כאב, ועצב, ובלבול ומבוכות, וכדי להחזיק את המיכל שלי פנוי, אני צריכה לרגע לא להיות במגע עם הכאב שלי. עם הגעגוע שלי. עם החרא שלי. עם הרחמיים העצמים שאני מתענגת על האפשרות להתפלש בתוכם ואני ממשיכה הלאה. בלי לגעת בהם יותר מדי. בלי לפרק אותם. אני משאירה אותם שם בצד וממשיכה ליום שלי.